פרקי תפילה

פרקי תפילה, שירה ומקרא לשבת פרשת מטות – שבת ראשונה של ימי בין המצרים לימים של חוסן, ערבות הדדית ובתפילה לשלום

כוונה להדלקת נרות שבת

" 'ותזנח משלום נפשי' (איכה ג יז) – זו הדלקת נר שבת"(תלמוד בבלי, מסכת שבת כה ע"ב) - יהיו הנרות הללו אות ברכה בשבת קודשך ומקור תקווה ועז לנו ולכל עמך ישראל. השב שלום לנפשנו ולארצנו ואל תזנחנו לרעה; והפוך לנו יום שבת זה והימים הבאים לאחריו ל-"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" (מתוך ברכת המזון לשבת). ונאמר: אמן.

טקסט

אנא בכוח גדולת ימינך

בנוסחים המסורתיים נהוג לומר פיוט זה לפני שירת לכה דודי. בסידור ה"עבודה שבלב" הושמט פיוט זה, אך ניתן לשוב ולשיר אותו בימי צרה ותפילה לישועה ושלום.

אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה: קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא: נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם: בָּרְכֵם טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָּמְלֵם: חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ: יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה,זוֹכְרֵיקְדֻשָּׁתֶךָ: שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת:

תחנון לימות מלחמה / הרב יהורם מזור

אֱלֹהֵינוּ, שֶׁבֵּרַךְ אֶת אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְאִמּוֹתֵינוּ שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, בָּרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וֹּשְאַר מְגִנֵּי עַמֵּנוּ הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַרְתָּם. שָׁמְרֵם וְהַצִּילֵם מִכָּל צָרָה וְצוּקָה וְתֵּן בְּרָכָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם, שְׁמַע תְּפִלָּתָם וּתְפִלָּתֵנוּ וְהוֹשִׁיעֵם.
שְׁלַח נָא בִרְכָתְךָ עַלעַמְּךָ, אֲדוֹן עוֹלָמִים, לְאִמָּהוֹת דּוֹאֲגוֹת וּלְאָבוֹת דּוֹאֲבִים, לָאֶזְרָחִים הַגּוֹלִים מִבָּתֵּיהֶם וְלַיְּלָדִים הַשּׁוֹבְתִים מִמִּשְֹחָקָם. עֲשֵׂה בְּרַחֲמֶיךָ לְמַעַן תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן הַיּוֹשְׁבִים בַּמִּקְלָטִים. אָנָּא זָכְרֵנוּ בִּרְצוֹנֶך, פָּקְדֵנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ, יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי בְךָ בָּטָחְנוּ.
אָנָּא, אֵל רַחֲמָן, יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ עָלֵינוּ, זְכֹר אֶת בְּרִיתְךָ עִם אַבְרָהָם אָבִינוּ יְדִידְךָ וּפְרֹשׂ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ עַל זֶרַע יִשְׁמָעֵאל בֶּן הָגָר וְעַל בְּנֵי יִצְחָק בֶּן שָׂרָה, וִיקֻיַּם בָּהֶם וּבָנוּ הַכָּתוּב: כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם וְהִנְחַלְתִּי אֶתְכֶם אֶת כָּל אֵלֶּה...וִהְיִיתֶם בְּרָכָה אַל תִּירָאוּ. (עפ"י זכריה ח') וְנֹאמַר אָמֵן.

מי שברך / הרב שמחה רוט ז"ל
(כנסת הרבנים המסורתיים ישראל/התנועה המסורתית)

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְאִמּוֹתֵינוּ שָׂרָה רִבְקָה לֵאָה וְרָחֵל, הוּא יְבָרֵךְ אֶת תּוֹשְׁבֵי מְדִינַת יִשְׂרָאֵל הַחַיִּים תַּחַת הָאִיּוּם הַמַּתְמִיד שֶׁל טִילֵי הַהֶרֶס. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְחַזֵּק אֶת לִבָּם וְאֶת כֹּשֶׁר עֲמִידָתָם בְּעֵת מַשְׁבֵּר, עַד יַעֲבֹר זַעַם. 
יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי יוֹשֵׁב בַּמְּרוֹמִים שֶׁיִּתֵּן עֵצָה טוֹבָה בְּלֵב כָּל קְבַרְנִיטֵי הַמְּדִינָה, שֶׁיֵּדְעוּ לְנַהֵל אֶת מִלְחֶמֶת הָעָם בְּתוּשִׁיָּה, בַּהֲבָנָה וּבְחָכְמָה. יהוה צְבָאוֹת, מֶלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ, שְׁמֹר נָא עַל חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל הָעוֹמְדִים בַּמַּעֲרָכָה בַּיַּבָּשָׁה, בָּאֲוִיר וּבַיָּם, בַּחֲזִית וּבָעֹרֶף, וְעַל כָּל כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן וְהַהַצָּלָה. הַצִּילֵם אֱלֹהֵינוּ מִכָּל צָרָה וְצוּקָה וּמִכָּל פֶּגַע רַע, וּשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם: צֵאתָם לְשָׁלוֹם וְשׁוּבָם לְבָתֵּיהֶם לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם. 
אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שִׂים שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְכָל יוֹשְׁבֶיהָ, וִיקֻיַּם בָּנוּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד, כִּי פִי יהוה צְבָאוֹת דִּבֵּר", וּפְרֹשׂ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל אַרְצֶךָ. וְכֵן יְהִי רָצוֹן, וְנֹאמַר אָמֵן.

תפילה למען ילדי העולם / הרב נאווה חפץ

אדון כל הברואים, מלך שהשלום שלו,
رب الخليقة ملك السلام

ברך את ילדינו ואת ילדי כל העולם
بارك اولادنا واولاد العالم اجمع

בבריאות הגוף, בריאות הנפש ובריאות הרוח.
بصحة الجسد والنفس والروح

אתה שבראת אותם בצלמך,
باري المخاليق على صورتك

ובאהבה רבה נפחת בם רוחך
وبالمحبة الجمة بعثت فيهم الروح

הצלח דרכם בעולמך אשר בראת.
وفق دربهم بعالمك الذي خلقت

הריק מחוסנך עליהם וחזק בריחי גופם ונפשם.
هب لهم من لدنك قوة واعضد اجسادهم وانفسهم

היה שומרם ומצילם מיד רשעה,
احرسهم ونجهم من كل شر

כי רב חסד ואמת אתה.
لانك الصدوق المنعم

שים שלום בארץ ושמחת עולם לכל יושביה.
اجعل السلام يعم البلاد وبهجة ابدية لكل البشر

אמן, כן יהי רצון.
فلتكن مشيئتك آمين

תוספות לבקשות בברכת המזון

הרחמן הוא יברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו ויפרוש עליה ועל יושביה סוכת שלום
הרחמן הוא יחזק ידי מגיני ארץ קודשנו וינחלם עוז, לב נבון, ישועה וחיים
הרחמן הוא ישכין שלום בין זרע שרה וזרע הגר ויביא נחמה לארצנו

"גדול תלמוד המוביל למעשה" (תלמוד בבלי קידושין מ ע"ב) – פרקי לימוד והגות

מתוך פרשת השבוע, מטות, וההפטרה בסיפור הקדשת הנביא ירמיהו
(הפטרה ראשונה של שלוש הפטרות הפורענות של ימי בין המצרים)

וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵיגָד עָצוּם מְאֹד: ... וַיֹּאמְרוּ אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָיֻתַּן אֶתהָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה:  אַל-תַּעֲבִרֵנו אֶת-הַיַּרְדֵּן:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן:  הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: ... וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִםהֲבִיאֹנֻם אֶל-מְקוֹמָם, וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹאנָשׁוּב אֶלבָּתֵּינועַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: ... וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה:  אִםתֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה:  וְעָבַר לָכֶם כָּל-חָלוּץ אֶת-הַיַּרְדֵּן, לִפְנֵי יְהוָה, עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת-אֹיְבָיומִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה וְאַחַר תָּשֻׁבו וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל,וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם, לַאֲחֻזָּהלִפְנֵי יְהוָה... בְּנו לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם; וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ.
במדבר לב
 
רש"י על אתר, פסוק טז:"נבנה למקננו פה..."- חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם שהקדימו מקניהם לטפם אמר להם משה לא כן עשו העיקר עיקר והטפל טפל בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם.
 
מתוך ההפטרה:
 וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ... וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִםלֵאמֹר: כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.
ירמיהו א-ב

מדרום תפתח הטובה

מילים ולחן: אברהם זיגמן

מה אתה רואה? 
מה אתה רואה? 
אני רואה שקד פורח 
והמעוז מלון אורח 
וזה סימן של שקט ושלוה 
כי מדרום תפתח הטובה. 

מה אתה רואה? 
מה אתה רואה? 
אני רואה אמת המים 
ובה שטות סירות בשתיים 
וזה סימן של שקט ושלוה 
כי מדרום תפתח הטובה. 

מה אתה רואה? 
מה אתה רואה? 
אני רואה ציפור ברוח 
בין החומות לה קן בטוח 
וזה סימן של שקט ושלוה 
כי מדרום תפתח הטובה. 

אני רואה אמת המים 
ובה סירות שטות בשתיים 
וזה סימן של שקט ושלוה 
כי מדרום תפתח הטובה.

חייכי לי בשירים 

מילים ולחן: שייקה פייקוב

חייכי לי בשירים 
הכי בי ניגונייך 
ממרחקים אשמור לך אמונים 
גם אם חיי קשים אזכור לך חסדייך 
ולדמותך עולים געגועים 

חייכי לי בשירים 
ולך אקשור כתרים 
וידעו אז חיי 
טובי ימייך 
וכשיומי יאיר 
אשוב איתך לשיר 
ואזכור תמיד 
את חסד נעורייך 

חייכי לי בשירים 
גם אם כבדה הדרך 
וכינורות פרטו דימעות כאב 
אין סוף להבלים 
הזמן איבד כל ערך 
ומעט ימיי ממך אני שואב 

חייכי לי... 

חייכי לי בשירים 
אולי ישמח הזמר 
אני כבר לא צחקתי זה יובלות 
ובלילות קרים 
עיטפי אותי כצמר 
אני אאיר דרכך במשואות 

חייכי לי... 

ימי בין המצרים – משמעותם וצביונם בימינו / הרב יהורם מזור

תקופת בין המיצרים והדרך בה צריך אדם מישראל להתייחס אליה היתה ברורה ביותר כל זמן שעם ישראל היה בגלות. לאחר י"ז בתמוז נכנס הציבור היהודי למצב של אבלות אשר הלך והתגבר לקראת ראש חודש אב, ומראש החודש ועד יום ט' באב עצמו.
דילמה קשה מאד ניצבת בפני היהודי הדתי-לאומי מאז הצהרת בלפור בשנת 1917, הקמת המוסדות הלאומיים בימי המנדט הבריטי וביתר שאת מיום שקמה מדינת ישראל - כיצד מציינים את התקופה? אין זו הפעם הראשונה בתולדותינו שבעיה זו צצה ועולה. עם שיבת ציון היו אלו ראשי הציבור בבבל אשר תהו על משמעות האבל ועל החורבן כאשר הבית, אומנם הבית השני, עומד בנוי ומתפקד:
"וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו.  וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה'.  לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר: הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הַנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?" (זכריה ז' א-ג).
מתוך המקור בזכריה אנו יכולים ללמוד כי בתחילת בית שני היתה דילמה לגבי ממשות האבל. ראשי הציבור היהודי בבבל לא התכחשו לתקופה זו של אבלות על חורבן המקדש, אך הם הבינו את הבעייתיות הנוצרת כאשר בירושלים מתקיימת עבודת הקודש כסידרה מחד גיסא, ובבבל מבכים את חורבן המקדש הראשון ומקוננים על פולחן ה' שחרב, מאידך גיסא. מנהיגי הציבור הבינו כי האקטואליה הינה גורם חשוב ביותר ואין כל אפשרות להתעלם ממנו. אך אין זו הפעם היחידה שאנו מוצאים עדות לכך במקורותינו. בגמרא אנו מוצאים תאור המיוחס למאה ה – 3 לספירה:
"אמר רבי אליעזר אמר רבי חנינא: רבי נטע נטיעה בפורים, ורחץ בקרונה של ציפורי בשבעה עשר בתמוז וביקש  לעקר תשעה באב ולא הודו לו" (בבלי מגילה ה' ע"א-ע"ב).
פרוש הגמרא: רבי יהודה הנשיא נטע נטיעה [עץ] בפורים [ולא חשש שעשית מלאכה ביום זה יש בה משום זילזול]. רחץ [בפומבי] ביום השוק של ציפורי ביום י"ז בתמוז, [כדי להדגיש שאין זה יום צום ולכן מותר להתרחץ בו], וביקש לעקור [לבטל] את יום תשעה באב [או לפחות להעמידו במדרגה שווה לשאר ימי התענית, אשר לגביהם נהוג שבזמן שאיננו זמן מלחמה או גזרה זוהי זכותו של היחיד להחליט אם להתענות בהם אם לאו. לגבי יום ט' באב- ] לא קבלו החכמים בבית מדרשו את דעתו.
אכן, כאשר באה הגמרא לסכם, הלכתית, את שאלת הצום היא מפרידה בין שלוש התעניות:
י' בטבת י"ז בתמוז ו-ג' בתשרי, לבין תשעה באב. התלמוד מסכם את ההלכה כדלקמן:
"אמר רב חנא בר ביזנא בשמו של רבי שמעון חסידא: מה שכתוב "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית ישראל לששון ולשמחה (זכריה ח') האם נקרא להם צום או נקרא להם ששון ושמחה? – אלא בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום – צום. אמר רב פפא: כך צריך לפרש: בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, בזמן שיש גזרות מלכות – צום. ובזמן שאין גזירת מלכות ואין שלום – רצה הציבור, או היחיד, מתענים, רצו לא מתענים" (תרגום-בבלי, ראש השנה, י"ח ע"ב).
מתוך הדיון התלמודי המשקף זמן בו היתה לעם ישראל מידה רבה של אוטונומיה דתית בישראל ובבל, אנו יכולים, לדעתי, להסיק גם לגבי אופיו של הפולחן בתקופת בין המיצרים בדורנו.
המסורת עומדת לאלו הרוצים לממש את זכותם ולקיים תענית בי"ז בתמוז ולשמור על מקצת דיני אבלות, ההולכים ומתגברים, בין יום זה לבין ט' באב, יום הצום על חורבן המקדש.
יחד עם זאת אנו מחויבים לנסות ולענות לאלו השואלים אותנו כיצד יש לציין את התקופה של בין המיצרים בעת המודרנית בה אנו חיים. האין חובה להתיחס לעובדת בנייתה, לנגד עיננו, של מדינת ישראל? האם מביאים אנו בחשבון שמאז כבוש יהודה על ידי האימפריה הרומית זוהי הפעם הראשונה שאנו חיים, כעם, בחופש על אדמתנו?!

לדעתי, עלינו לייחד את התקופה, לשמר אותה ולהדגיש בפני הציבור כי יש משמעות מיוחדת לזמן זה. אך באותה מידה עלינו ליצוק לתוך המסגרות של התקופה תכנים ומשמעויות חדשות. לשאול את עצמנו כיצד אנו, עכשיו, מתייחסים לעת הזאת בלוח השנה העברי.
ההתיחסות להווה לגיטימית ביהדות בכלל, ובטיפול בלוח השנה העברי, בפרט. כך בהפיכת יום תרועה ליום ראש השנה, בהפיכת חג הביכורים לחג מתן תורה; וכמובן במהפכים שעבר יום ט"ו בשבט, מאז אזכורו במשנה דרך ימי הביניים ותקופת המקובלים ועד ט"ו בשבט של ארץ ישראל מימי העליה הראשונה ועד ימינו.

הייתי רוצה להציע דרכים חדשות אשר תבאנה את הקהילות השונות, דתיות, מסורתיות וחילוניות, לידי הזדהות חזקה יותר עם המשמעות ההיסטורית של התקופה יחד עם העכשויות-הרלבנטיות שלה.

אחת הדרכים לדון בתקופה זו היא על ידי התייחסות לנושא ההפטרות של שלושת השבועות, הפטרות הידועות בכינויין "תלתאדפורענותא". בתקופת בין המיצרים נקראות שלוש פרשות ושלוש הפטרות: בשבוע הראשון פרשת פנחס או מטות והפטרה בירמיהו א' (האפשרות לשתי הפרשות קשורה בשינויים שבין שנה מעוברת ושנה פשוטה); בשבוע השני פרשת מסעי או מטות-מסעי והפטרה בירמיהו ב' ובשבוע שלישי פרשת דברים והפטרה בישעיהו א'.
ההפטרות הן למעשה הציון היחיד לתקופה במסגרת התפילה. שאר חלקי התפילה רגילים לחלוטין. הצעתי היא כי במקום להזכיר את חורבן הארץ ואת נבואות הזעם על עתידה של הארץ, כפי שהן מובאות מפי ירמיהו וישעיהו בהפטרות, נציין בקהילותינו את בנייתה של הארץ ואת חידוש הקשר בין העם לארצו. מדי שבוע נבחר לעצמנו שניים-שלושה קטעי קריאה, אותם נמצא בשער תשעה באב שבסידור התפילה שלנו, ונשלב אותם בתפילת ערבית או בשחרית לשבת.
במקום לקרוא לשבתות אלה "תלתאדפורענותא" נקרא להן "שבתות בנין הארץ" או, אם נרצה, "שבתות אתחלתא דגאולה". במסגרת זו יודגש הרעיון החשוב של החיים בארץ, למרות הקשיים שהיא מציבה בפנינו. יודגש הקשר שבין האדם לאדמתו וכי ארץ ישראל אינה נקנית בקלות, אלא במאמץ.

מתוך ראיה זו אני מציע לשנות את סדר הקריאה בהפטרות והוא יהיה כדלקמן: שבת פנחס או מטות - הפטרתה בזכריה ז' א-י, שבת מסעי או מטות מסעי - הפטרתה בזכריה ח' א-יט, שבת דברים – הפטרתה (כמסורת) בישעיהו א', כא - ב', ג'.
שבתות "אתחלתא דגאולה" תהיינה שבתות מיוחדות לתנועה ליהדות מתקדמת בחינת בעל הנס המכיר בנסו, ותקוותי היא שעוד יבוא היום ועם ישראל כולו יהיה מסוגל לשנות בתפילה, כמתבקש בתקופה זו של ההיסטוריה היהודית החדשה,  ומתוך הבנה שמנהגם הגלותי של אבותינו איננו חייב להיות מנהגנו.