דרשה שבועית

דרשה זו מוקדשת לזכרו של חמי, אוטו פליקס ("שמחה") טלר
 
קשה לי הצווי האלוהי "לך לך". מיד בולט שמדובר בברית עם גבור אחד. את שרי אשת אברם – הוא לוקח, יחד עם האחיין לוט ורכושם, בלי התיעצות או בחירה.
המעמד המשני השולי של שרי התחיל בפרשה של השבוע שעבר ורק הולך ומדרדר בפרשתנו "וירא".
 
מצד אחד הפרשה שלפננו אחת הפרשיות העשירות שבתורה:
  • ביקור המלאכים לאברהם ושרה
  • בשורה לקראת הולדתו של בן זקונים
  • מיקוח אברהם עם אלוהים על גורל אנשי סדום ועמורה
  • לוט ובנותיו
  • אברהם ושרה אצל אבימלך מלך גרר ו(שוב) הסתרת הנשואים
  • לידת יצחק, מלה ומשתה
  • גרוש הגר וישמעאל
  • עקדת יצחק
 
אבל הטון המתנשא השובניסטי של המקרא מעיק עלי. הדגש כל כך על אברהם הגיבור שכל האחרים נשארים בצלו במיוחד שרה ויצחק. ליצחק, במיוחד בעקדה, אין אופי. הוא ממלא תפקידו של "הבן האהוב". האלוהים לא מתיחס אליו כאדם בפני עצמו אלא לכלי בלבד לנסוי האמונה של אביו.
 
שרה המצב יותר חמור. מהרגע שהכרנו אותה לפני שבוע היא "עקרה, אין לה ולד". עקרה ונעקרת מארצה וממולדתה מבלי לקבל מילה טובה מהאלוהים. היא רק נגררת עם הרכוש. יש אומרים שאין פלא שלא נכנסה להריון – הרי בעלה עסקן גדול המסכן אותה פעמיים אצל מלכים זרים תמורת הרכוש/השוחד שמקבל כל פעם שמגלים ששרה היא אשתו ולא (רק?) אחותו. אברהם זוכה להידברות ישירה עם אלוהים אבל מתקשה בשיחה עם שרה, אפילו על גורל בנם המשותף. אלוהים עצמו דוחה אותה לשוליים וממשיך את העקרות.
 
רציתי להביא השבוע מדרש או תובנה של לך לך ווירא מההיבט הנשי, בלי אברהם. מדרש כזה מאוד חסר לי אבל לא הצלחתי למצוא או לכתוב כזה. הכי קרוב שמצאתי היה בספרה העשיר של הפרשנית הירושלמית אביבה זורנברג " התחלות התשוקה" The Beginnings of Desire. בקטע על סעודה וצחוק, המתיחס למשתה שערכו לרגל הולדתו של יצחק כתוב:
“The birth of Isaac … is an outrageous flouting of the law and necessity, of common wisdom and stoic, philosophical acceptance. The reaction, the explosion of laugher, may run a long gamut (from mockery to joy…) but the very fact of laughter places man firmly, absurdly at the center of his world. Abraham and Sarah know of this laughter; they invite it into their home…”
"לידת יצחק ... הינה הפרה מוגזמת של חוקי הטבע והצורך, של החכמה המקובלת ושל הקבלה הפרוזאית. התגובה, התפרצות הצחוק, במטא טווח ארוך בין לעג לשמחה אך עצם עובדת הצחוק ממקם את בני האנוש במרכז העולם המוחשי. אברהם ושרה מכירים את הצחוק הזה ומזמינים אותו עם כל הסתירות לתוך ביתם..."
 
הצחוק של לידת יצחק מאחד את בני הזוג. בעיניי חבל שהם לא צחקו יותר. אולי היה פחות סבל להם ולסובבים אותם.
אני מציעה שכולנו נחפש את הדרך להזמין את הצחוק לבתינו ולחיינו, כדרך לשמה ולאושר.
 
שבת שלום.

פרשת וירא