"גדול תלמוד המוביל למעשה" (תלמוד בבלי קידושין מ ע"ב) – פרקי לימוד והגות

מתוך פרשת השבוע, מטות, וההפטרה בסיפור הקדשת הנביא ירמיהו
(הפטרה ראשונה של שלוש הפטרות הפורענות של ימי בין המצרים)

וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵיגָד עָצוּם מְאֹד: ... וַיֹּאמְרוּ אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָיֻתַּן אֶתהָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה:  אַל-תַּעֲבִרֵנו אֶת-הַיַּרְדֵּן:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן:  הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: ... וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִםהֲבִיאֹנֻם אֶל-מְקוֹמָם, וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹאנָשׁוּב אֶלבָּתֵּינועַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: ... וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה:  אִםתֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה:  וְעָבַר לָכֶם כָּל-חָלוּץ אֶת-הַיַּרְדֵּן, לִפְנֵי יְהוָה, עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת-אֹיְבָיומִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה וְאַחַר תָּשֻׁבו וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל,וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם, לַאֲחֻזָּהלִפְנֵי יְהוָה... בְּנו לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם; וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ.
במדבר לב
 
רש"י על אתר, פסוק טז:"נבנה למקננו פה..."- חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם שהקדימו מקניהם לטפם אמר להם משה לא כן עשו העיקר עיקר והטפל טפל בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם.
 
מתוך ההפטרה:
 וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ... וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִםלֵאמֹר: כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.
ירמיהו א-ב

מדרום תפתח הטובה

מילים ולחן: אברהם זיגמן

מה אתה רואה? 
מה אתה רואה? 
אני רואה שקד פורח 
והמעוז מלון אורח 
וזה סימן של שקט ושלוה 
כי מדרום תפתח הטובה. 

מה אתה רואה? 
מה אתה רואה? 
אני רואה אמת המים 
ובה שטות סירות בשתיים 
וזה סימן של שקט ושלוה 
כי מדרום תפתח הטובה. 

מה אתה רואה? 
מה אתה רואה? 
אני רואה ציפור ברוח 
בין החומות לה קן בטוח 
וזה סימן של שקט ושלוה 
כי מדרום תפתח הטובה. 

אני רואה אמת המים 
ובה סירות שטות בשתיים 
וזה סימן של שקט ושלוה 
כי מדרום תפתח הטובה.

חייכי לי בשירים 

מילים ולחן: שייקה פייקוב

חייכי לי בשירים 
הכי בי ניגונייך 
ממרחקים אשמור לך אמונים 
גם אם חיי קשים אזכור לך חסדייך 
ולדמותך עולים געגועים 

חייכי לי בשירים 
ולך אקשור כתרים 
וידעו אז חיי 
טובי ימייך 
וכשיומי יאיר 
אשוב איתך לשיר 
ואזכור תמיד 
את חסד נעורייך 

חייכי לי בשירים 
גם אם כבדה הדרך 
וכינורות פרטו דימעות כאב 
אין סוף להבלים 
הזמן איבד כל ערך 
ומעט ימיי ממך אני שואב 

חייכי לי... 

חייכי לי בשירים 
אולי ישמח הזמר 
אני כבר לא צחקתי זה יובלות 
ובלילות קרים 
עיטפי אותי כצמר 
אני אאיר דרכך במשואות 

חייכי לי... 

ימי בין המצרים – משמעותם וצביונם בימינו / הרב יהורם מזור

תקופת בין המיצרים והדרך בה צריך אדם מישראל להתייחס אליה הייתה ברורה ביותר כל זמן שעם ישראל היה בגלות. לאחר י"ז בתמוז נכנס הציבור היהודי למצב של אבלות אשר הלך והתגבר לקראת ראש חודש אב, ומראש החודש ועד יום ט' באב עצמו.
דילמה קשה מאד ניצבת בפני היהודי הדתי-לאומי מאז הצהרת בלפור בשנת 1917, הקמת המוסדות הלאומיים בימי המנדט הבריטי וביתר שאת מיום שקמה מדינת ישראל - כיצד מציינים את התקופה? אין זו הפעם הראשונה בתולדותינו שבעיה זו צצה ועולה. עם שיבת ציון היו אלו ראשי הציבור בבבל אשר תהו על משמעות האבל ועל החורבן כאשר הבית, אומנם הבית השני, עומד בנוי ומתפקד:
"וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו.  וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה'.  לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר: הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הַנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?" (זכריה ז' א-ג).
מתוך המקור בזכריה אנו יכולים ללמוד כי בתחילת בית שני הייתה דילמה לגבי ממשות האבל. ראשי הציבור היהודי בבבל לא התכחשו לתקופה זו של אבלות על חורבן המקדש, אך הם הבינו את הבעייתיות הנוצרת כאשר בירושלים מתקיימת עבודת הקודש כסדרה מחד גיסא, ובבבל מבכים את חורבן המקדש הראשון ומקוננים על פולחן ה' שחרב, מאידך גיסא. מנהיגי הציבור הבינו כי האקטואליה הינה גורם חשוב ביותר ואין כל אפשרות להתעלם ממנו. אך אין זו הפעם היחידה שאנו מוצאים עדות לכך במקורותינו. בגמרא אנו מוצאים תאור המיוחס למאה ה – 3 לספירה:
"אמר רבי אליעזר אמר רבי חנינא: רבי נטע נטיעה בפורים, ורחץ בקרונה של ציפורי בשבעה עשר בתמוז וביקש  לעקר תשעה באב ולא הודו לו" (בבלי מגילה ה' ע"א-ע"ב).
פרוש הגמרא: רבי יהודה הנשיא נטע נטיעה [עץ] בפורים [ולא חשש שעשית מלאכה ביום זה יש בה משום זלזול]. רחץ [בפומבי] ביום השוק של ציפורי ביום י"ז בתמוז, [כדי להדגיש שאין זה יום צום ולכן מותר להתרחץ בו], וביקש לעקור [לבטל] את יום תשעה באב [או לפחות להעמידו במדרגה שווה לשאר ימי התענית, אשר לגביהם נהוג שבזמן שאיננו זמן מלחמה או גזרה זוהי זכותו של היחיד להחליט אם להתענות בהם אם לאו. לגבי יום ט' באב- ] לא קבלו החכמים בבית מדרשו את דעתו.
אכן, כאשר באה הגמרא לסכם, הלכתית, את שאלת הצום היא מפרידה בין שלוש התעניות:
י' בטבת י"ז בתמוז ו-ג' בתשרי, לבין תשעה באב. התלמוד מסכם את ההלכה כדלקמן:
"אמר רב חנא בר ביזנא בשמו של רבי שמעון חסידא: מה שכתוב "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית ישראל לששון ולשמחה (זכריה ח') האם נקרא להם צום או נקרא להם ששון ושמחה? – אלא בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום – צום. אמר רב פפא: כך צריך לפרש: בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, בזמן שיש גזרות מלכות – צום. ובזמן שאין גזירת מלכות ואין שלום – רצה הציבור, או היחיד, מתענים, רצו לא מתענים" (תרגום-בבלי, ראש השנה, י"ח ע"ב).
מתוך הדיון התלמודי המשקף זמן בו הייתה לעם ישראל מידה רבה של אוטונומיה דתית בישראל ובבל, אנו יכולים, לדעתי, להסיק גם לגבי אופיו של הפולחן בתקופת בין המיצרים בדורנו.
המסורת עומדת לאלו הרוצים לממש את זכותם ולקיים תענית בי"ז בתמוז ולשמור על מקצת דיני אבלות, ההולכים ומתגברים, בין יום זה לבין ט' באב, יום הצום על חורבן המקדש.
יחד עם זאת אנו מחויבים לנסות ולענות לאלו השואלים אותנו כיצד יש לציין את התקופה של בין המיצרים בעת המודרנית בה אנו חיים. האין חובה להתייחס לעובדת בנייתה, לנגד עיננו, של מדינת ישראל? האם מביאים אנו בחשבון שמאז כבוש יהודה על ידי האימפריה הרומית זוהי הפעם הראשונה שאנו חיים, כעם, בחופש על אדמתנו?!

לדעתי, עלינו לייחד את התקופה, לשמר אותה ולהדגיש בפני הציבור כי יש משמעות מיוחדת לזמן זה. אך באותה מידה עלינו ליצוק לתוך המסגרות של התקופה תכנים ומשמעויות חדשות. לשאול את עצמנו כיצד אנו, עכשיו, מתייחסים לעת הזאת בלוח השנה העברי.
ההתייחסות להווה לגיטימית ביהדות בכלל, ובטיפול בלוח השנה העברי, בפרט. כך בהפיכת יום תרועה ליום ראש השנה, בהפיכת חג הביכורים לחג מתן תורה; וכמובן במהפכים שעבר יום ט"ו בשבט, מאז אזכורו במשנה דרך ימי הביניים ותקופת המקובלים ועד ט"ו בשבט של ארץ ישראל מימי העלייה הראשונה ועד ימינו.

הייתי רוצה להציע דרכים חדשות אשר תבאנה את הקהילות השונות, דתיות, מסורתיות וחילוניות, לידי הזדהות חזקה יותר עם המשמעות ההיסטורית של התקופה יחד עם העכשוויות-הרלבנטיות שלה.

אחת הדרכים לדון בתקופה זו היא על ידי התייחסות לנושא ההפטרות של שלושת השבועות, הפטרות הידועות בכינוין "תלתא דפורענותא". בתקופת בין המיצרים נקראות שלוש פרשות ושלוש הפטרות: בשבוע הראשון פרשת פנחס או מטות והפטרה בירמיהו א' (האפשרות לשתי הפרשות קשורה בשינויים שבין שנה מעוברת ושנה פשוטה); בשבוע השני פרשת מסעי או מטות-מסעי והפטרה בירמיהו ב' ובשבוע שלישי פרשת דברים והפטרה בישעיהו א'.
ההפטרות הן למעשה הציון היחיד לתקופה במסגרת התפילה. שאר חלקי התפילה רגילים לחלוטין. הצעתי היא כי במקום להזכיר את חורבן הארץ ואת נבואות הזעם על עתידה של הארץ, כפי שהן מובאות מפי ירמיהו וישעיהו בהפטרות, נציין בקהילותינו את בנייתה של הארץ ואת חידוש הקשר בין העם לארצו. מדי שבוע נבחר לעצמנו שניים-שלושה קטעי קריאה, אותם נמצא בשער תשעה באב שבסידור התפילה שלנו, ונשלב אותם בתפילת ערבית או בשחרית לשבת.
במקום לקרוא לשבתות אלה "תלתא דפורענותא" נקרא להן "שבתות בנין הארץ" או, אם נרצה, "שבתות אתחלתא דגאולה". במסגרת זו יודגש הרעיון החשוב של החיים בארץ, למרות הקשיים שהיא מציבה בפנינו. יודגש הקשר שבין האדם לאדמתו וכי ארץ ישראל אינה נקנית בקלות, אלא במאמץ.

מתוך ראיה זו אני מציע לשנות את סדר הקריאה בהפטרות והוא יהיה כדלקמן: שבת פנחס או מטות - הפטרתה בזכריה ז' א-י, שבת מסעי או מטות מסעי - הפטרתה בזכריה ח' א-יט, שבת דברים – הפטרתה (כמסורת) בישעיהו א', כא - ב', ג'.
שבתות "אתחלתא דגאולה" תהיינה שבתות מיוחדות לתנועה ליהדות מתקדמת בחינת בעל הנס המכיר בנסו, ותקוותי היא שעוד יבוא היום ועם ישראל כולו יהיה מסוגל לשנות בתפילה, כמתבקש בתקופה זו של ההיסטוריה היהודית החדשה,  ומתוך הבנה שמנהגם הגלותי של אבותינו איננו חייב להיות מנהגנו.

נקיים מה' ומישראל- מילים לפרשת מטות ויז' בתמוז / יעל קריא, רבת קהילת "שער הנגב"

יח בתמוז תשע"ד
ציץ/ תמיר גרינברג
כְּשֶכָּבַד עָלַי אֶבְלִי מְאֹד, חָטַאתִי לְדַמּוֹת
אֶת מַהוּתִי לְשַק בָּשָר חֲסַר תַּכְלִית
אַךְ אָז, כִּמְעַט מִבְּלִי משִים,
אֶל מוּל עֵינַי הַנִּדְהָמוֹת
נִדְחַק לוֹ צִיץ יָרֹק אֶל תוֹךְ נַפְשִי
פָּשוּט, צָלוּל וּמִתְעַקֵּש לִנְבֹּט

[מתוך הספר על הנפש הצמאה, עם עובד: תל-אביב 2000, עמ' 29]

אדמת המדבר יבשה בימים אלו. המרחבים הפתוחים של שער הנגב שבימים כתיקנם מרחיבים את הלב נשמעים כעת כאיום ברדיו ובשיחות חולין. נסיעה לאורכם מגלה פלומה זהובה, חיטה שנקצרה, כמו ראש שגולח זה עתה, עוטה עטרה בוהקת.
בדרך לרהט מספר לי אורן על נסיעה בחושך שהוארה מדי פעם רק במפגש של "כיפת ברזל" ו"קאסם". "המשכתי לנסוע" הוא אומר "זה לא טבעי, כשכל זה ייגמר אני צריך לראות מישהו עם "דוקטור" לפני השם". אני מקשיבה, מהנהנת, פותחת את החלון להריח את מה שנשאר מהשדה שהיה כאן.
מפגש בצומת בית קמה. אורן הספיק להגיע מהכנרת לביתו בשדרות, משם אספתי אותו לכאן, רותם ואבי נסעו משדרות לירושלים ולכאן בחזרה, תמר הגיעה ממבשרת. פנים עייפות, החליפו מבטן להתרגשות, כמיהה, סקרנות לקראת המפגש.
נסיעה ברהט, השמש שוקעת ואור הביניים עד החושך צובע את העיר בעדינות כחולה. ברחוב מתכוננים לשבור את הצום: אנשים ממהרים להגיע הביתה, גחלים כתומים של מנגלים רוחשים בכל פינה, עשן מסולסל. שולחן ערוך כל טוב.
נכנסים לחצר מארחינו. קבוצה גדולה של צעירות וצעירים בשנות ה 20  לחייהן/ם מקבלות ומקבלים את פנינו בשמחה ובהשתהות :"באמת באתם לשבור אתנו את הצום?", קול מתוק מרחף ליד אזני: "אם תבקשי משאלה לפני שבירת הצום, היא תתגשם". עוצמת עיניים לרגע. מביעה משאלה.
אוכלים ואוכלות ביחד, ידיים מעבירות סלט, נפגשות באמצע הדרך, מחליפים מבט מהצד השני של השולחן. שיחה ערה, קולחת. צמא גדול לקרבה, רעב להבנה, להזדהות, להקשבה.
סיום הארוחה. הגוף נינוח, מרוכך. כל אחת ואחד מוזמן/ת לספר משהו על עצמה/ו, לומר מילה על הבחירה להיפגש, עכשיו, במציאות הזאת, באור ישראלי[1]. מדברים בגילוי לב על הפחד לנסוע לבאר- שבע, שלא יזהו אותן/ם כערבים/יות ויכו אותן/ם באמצע הרחוב, על דודה מעזה שנהרגה באמצע סעודת האיפטר [2] מרסיס של פגז ישראלי, ילדים בשער הנגב ובשדרות שכבר שלושה שבועות ישנים בתוך הממ"ד. תחושה של שתיקה כפויה שפתאום משתחררת כשאנחנו שם, בבית שלהם/ן, יושבים ליד אותו שולחן, מעבירים כוס קפה מרירה מיד ליד.
וכשהמשא הכבד מורד מהלב, מספרים על התנדבות בקהילה בעיניים בורקות. שימחה והתרגשות עצומה על הקשבה, קרבה, מבט חם, דמעות הזדהות. " נִדְחַק לוֹ צִיץ יָרֹק אֶל תוֹךְ נַפְשִי/ פָּשוּט, צָלוּל וּמִתְעַקֵּש לִנְבֹּט".
 בפרשת מטות מבקשים שבטי גד וראובן לקבל נחלה מעבר הירדן ולא לעבור עם בני ישראל אל תוך הארץ המובטחת. הפרק נפתח בתיאור המקנה הרב שיש לשני השבטים, מרמז לקורא/ת שהסיבה היא כלכלית: אין ברצונם לסכן את מקניהם. משה מוכיח אותם על בקשתם ובתגובה הם מבטיחים שיבנו מחסה מוגן למקניהם וטפם, יצאו למלחמה "חלוץ לפני המחנה" ולא יחזרו לביתם עד שלכל שבט תהיה נחלה בישראל.
משה מקבל את הצעתם ומלמד אותם שיעור חשוב: בתשובתו הוא הופך את צמד המילים "מקניהם וטפם" ל"טפם ומקניהם": "הדאגה לילדכם", הוא אומר, "חשובה מהדאגה לרכושכם". וממשיך: "אם אכן תהיו החלוץ לפני המחנה ולא תשובו לביתכם עד שלכל עם ישראל תהייה נחלה "וְאַחַרתָּ שֻׁבוּ—וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה, וּמִיִּשְׂרָאֵל; וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם, לַאֲחֻזָּה—לִפְנֵי יְהוָה."
ביז' בתמוז תשע"ד, נבקעו החומות בין יהודים ומוסלמים במקומות שונים בארץ ובעולם. לא באיילי ניגוח נבקעה החומה, הסדק הראשון נפתח בתמרים, לחם וכוס מים קרים.
"החלוץ לפני המחנה" לא הייתה פלוגת לוחמים אלא קבוצת אנשים, מודאגים אבל מלאי תקווה. מעם ישראל ומעם פלסטין, דואגים לילדיהם ולגורל עמם.
בדרכי חזרה הביתה לקיבוץ דורות, טועמת עדיין את מתיקות ה"קטאייף" והמפגש הרגשתי "נקייה לפני ה' וישראל" ומוכנה להשקות את הציץ שנבט שם ולהפוך אותו לגן פורח.
*תודה רבה לאליעז כהן, שחלם, הגה ויזם את מפגש "בוחרים בחיים"-  שבירת צום יז בתמוז והרמאדן, במקומות שונים בארץ ובעולם.
 
 
[1]במילותיו של שלום חנוך.
[2]סעודת שבירת הצום ברמאדן.
אן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסטלחץ כאן לעריכת טקסט

מי הם ה"אנחנו" שלי ?  מחשבות לי"ז בתמוז / מיכל מושקט ברקן

השאלה על מי אני חושבת כשאני אומרת – "אנחנו"  מלווה אותי מאז תחילת הקיץ.

כאשר חטפו את גיל-עד, נפתלי ואייל הרגשתי את החברה סביבי נעה בין רצון להאשים את ה"מגזר" ולהתרחק ממנו לבין חיבוק של ערבות ודאגה: באוויר ריחפה השאלה - עם מִי אנחנו?

כאשר בלוויה אמר ראש הממשלה "תהום מוסרית רחבה ועמוקה מפרידה בינינו לבין אויבינו"  רציתי להאמין שאכן כך ויום לאחר מכין התבדיתי עם הרצחו של הנער מוחמד בידי יהודים. בלב שלי הדהדה השאלה – לאיזה "אנחנו" אני משתייכת?

מבצע "צוק איתן" מייצר סוג של אחווה בין כל מי שיורד למקלטים ולמרחבים המוגנים. גם כאן השותפות אינה מובנת מאליה הפערים בשניות הזמן שיש לנו להגן על עצמנו בין אזור לאזור בארץ מייצרים בדיחות שנעות בין שותפות גורל לבין תזכורת שיש מי שסובל יותר. יש מי שמגויס ויושב עכשיו על הגבול ויש מי שמנסה לשמור על השגרה של ילדיו בכל מאודו.

הפרשה אותה נקרא השבת – פרשת מטות מתארת את רצונם של בני שבטי גד וראובן לשבת מעבר לירדן ואת הציפיה של משה כי יצטרפו לעם הנלחם לכבוש את הארץ ואז יעשו לביתם.

וַיֹּאמֶר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: במדבר ל"ב 6

גם בימים אלה החרדה והסכנה אינן מתחלקות שווה בשווה בין כל יושבי הארץ. קריאת הפרשה מציפה את השאלה- עִם מי אנחנו? מה תפקידנו בעת הזו?

הגאווה על יכולתה של המדינה וצה"ל להגן על רובנו מפני הרקטות נמהלת במחשבה על הטרגדיה של מי שלכודים בעזה בידי החמס ללא יכולת להגן על עצמם. האם הנאמנות למדינה שלנו תמחק את יכלתנו לראות בסבלו של הזולת/ האוייב?

י"ז בתמוז אשר חל היום מציין את האצתו של תהליך החורבן הלאומי אשר מחובר בתודעה היהודית עם שנאת חינם. השבועות האחרונים חידדו את המחיצות בין "אנחנו" ו"הם" בהקשרים שונים שנאה יוקדת השתלטה על הרחובות וגילוייה נקשרו עם זהות ונאמנות יהודית חזקה. אני רוצה לייחל לחינוך יהודי שמתרחק משנאה ומרחיב את מושג הערבות ההדדית גם בין שונים.

אני רוצה להזמין אותנו לחשוב יחד על דרכים לחיזוק ה"אנחנו" הקרוב אלינו כמה שמחובר עם היכולת לראות ולערוב גם לזולתנו.