דרשה שבועית 24.11.2014

כנראה שאני לא היחידה שמתרגשת ורוצה להגיב ולמחות את המצב הקשה שמתאר סייד קשוע על עצמו, שם בעיירת האוניברסיטה של אילינוי שבארה"ב. את כתבתו בעיתון הארץ (שאני קוראת באנגלית) בשבת קראתי אחרי שני מפגשים מעצימים:

-- ביום חמישי הייתי בשיחת סקייפ עם אשת הדת קתרין הנדרסון, נשיאת AUBURN THEOLOGICAL SEMINARY בניו יורק וליסה אנדרסון, מנהלת חינוך נשים מדתות שונות מאותו מוסד. ה"שידוך" נוצר תודות לחבר שלי הרב דוד סנדמל, שמונה לא מזמן למנהל לקשרים בין-דתיים בליגה נגד השמצה (ADL).
דיברנו על פעילות נשים למען השלום והן סיפרו לי על מה שהתרחש בליבריה ובצפון איירלנד תודות לנשים נועזות ועל הרצון להפגיש נשים מכל המגזרים בארץ. דיברו על רעיון שנקרא "שולחנות אוהבים" (LOVING TABLES). התלהבתי מאד והבטחתי לכתוב למספר חברות העוסקות ביחסים בין נשים יהודיות לבין נשים ערביות, מוסלמיות ונוצריות, אחרי שאקבל מהן חומר בכתב על הפעילות שלהן. 
-- למחרת השתתפתי בהרצאה של הפרופסורית פולה ריימן שנערכה בבית השגריר האמריקאי ביום שישי בבוקר. היו כמאה נשים, מארגונים שונים העוסקים בשלום, ביוזמת נשים. היה להפליא לראות כמה נשים החליפו כרטיסי ביקור כי עד אותו רגע לא שמעו על הפעילויות והעמותות האלה. תודות לשגריר דן שפירו ואשתו ג'ולי פישר היה מפגש פורה ונרגש. ההרצאה של פולה ריימן חיזקה אצלי האמונה שאסור להרים ידיים, אסור להתייאש מפני המצבים הקשים הפוקדים אותנו היום. בעיני "תקווה" היא מצווה, ציווי. פולה ריימן הוסיפה שיחד עם הדרישה לשמור אופטימיות, חייבים להאמין בביטחון עצמי מלא שאפשר להשיג "שלום חיובי" ולא רק "שלום שלישי" או שלום קר, כפי שהגדרתי יחסים צוננים עם חלק משכנינו.
שמחתי לשמוע שיומיים לפניכן, ד"ר ריימן התארחה בבית הפתוח ברמלה כדי לשוחח באותו נושא.  חלום חיובי מביא צדק, שיוויון וקיימות לדורות, לא רק רגיעות שבירות לתקופות קצרות.
שמחתי שהקהילה שלנו מעורבת בסדנאות נשים, יהודיות וערביות מאזורינו, המחזקות קשר חיובי בין הנשים. אני גאה בכך שבוגרות הסדנאות פועלות במספר מסגרות הפועלים למען השלום, ועם רצון להוריד את הפחד והגזענות.
לכן, כשקראתי את המאמר העצוב של סייד קשוע, הרוצה להתנער מהקשיים בארץ אך לא מוצא טעם בזה, כל עוד הוא מודאג ומיואש מהמצב בישראל.
חשבתי שאם הוא היה בארץ, הוא היה רואה מקרוב את הדברים הנפלאים המתרחשים, אומנם לא במספרים גדולים אך עם הדים הגלים המגיעים רחוק.
אני מאד התחברתי שעוד "מכתב פתוח לסייד קשוע" מאת הסוציאולוגית מייסלון דלאשה שכתבה ב"שיחה מקומית". היא מביעה חלומות ותקוות שחייבים להתחזק. אני גם אומרת: סייד קשוע, תחזור הביתה ותילחם מכאן למען עתיד טוב יותר לכולנו.
נמשיך את הפעילות אצל הנשים וננסה להרחיב את המעגל כדי לכלול גם את הגברים. בארגון החדש "נשים עושות שלום", יש 12% גברים

מכתב פתוח לסייד קשוע

זה לא נגמר, ויש עוד מקום לאופטימיות: מכתב לסייד קשוע

 שיחה מקומית | 6.7.2014
כותבת אורחת: מייסלון דלאשה

סייד היקר,
 
שברת אותי לרסיסים. כשזעקת בטור השבועי שלך, גרמת לדמעות לזלוג מעצמן. גרמת לי לרצות לצאת מעצמי ולברוח. לא כך דמיינתי את המפגש הראשון שלנו. דמיינתי מפגש אופטימי יותר, בו אספר לך על הטורים העוקצניים והטובים שלך, אלה שהותירו בי ניצוץ של תקווה.

אחרי שקראתי את הטור שלך, לא פחדתי לצאן מהבית. סמכתי על המראה האשכנזי שלי שסוף סוף ישמש אותי לטובה. ברחתי לנקודה שמשקיפה על הים מהעיר העתיקה ביפו, למקום שאני בורחת אליו כל פעם שהעולם חונק מידי.
 
בדרך עברתי מתוך סמטאות שוק הפשפשים, המקום שהפך ללהיט המועדף בקרב הבורגנים מתל אביב וסביבתה. שם ראיתי שלט שמברך את המוסלמים על חודש הרמדאן. שלט שנתלה מעל אחד בתי הקפה הערבים, ואולי בעצם בית הקפה הערבי היחיד. נחמד. חיפשתי טעויות כתיב או דקדוק בערבית במשפט הברכה, ולא מצאתי. עוד יותר נפלא ומפתיע. כנראה שכל כך התרגלתי לשלטים בערבית עם טעויות מביכות ומזלזלות בשפה, כאלה שבהם תמיד שמים את הנקודה מעל האות הלא נכונה והם הופכים לשלטים מצחיקים. שלא לדבר על תרגומים של שלטי הרחובות, שכל פעם אני קוראת את העברית לוודא שלא משקרים בערבית.
 
המשכתי, קולטת שכמעט אין בכלל ערבים בנוף. חשבתי: אולי זה קורה בגלל התקרבות ארוחת סיום הצום? הרי עוד חצי שעה מתחילה הארוחה המפסקת, אל-אפטאר. אבל נזכרתי שגם לא ברמדאן כמעט ואין פלסטינים במקומות הבילוי שכבשו את יפו מחדש בעשור האחרון. ואז שוב נזכרתי שבכלל רציתי לברוח ממחשבות, אז עצרתי כאן.
 
בינתיים התקדמתי בדרכי, וראיתי מסעדה שבה ישבו שלושה בחורים אפריקאים. משהו לא הסתדר לרגע. תהיתי אם אי פעם ראיתי אותם ממש יושבים בשולחן ושמתייחסים אליהם כאל לקוחות רגילים, שהם לא נמצאים במטבח ודואגים לצרכים שלנו. אבל שוב לא רציתי לשקוע במחשבות רעות על גזענות. הרי אני כאן כדי לברוח מהיום הזה, לברוח מכל קריאות הגזענות שבהן אנשים טרחו לקשט את דפי הרשתות החברתיות ואתרי החדשות.
 
מסוקי קרב בין יפו לעזה
המשכתי. ברקע המואזין מתחיל לקרוא פרק מהקוראן, מעין מנהג בחודש רמדאן, שלי לפחות תמיד נראה כמו הכנה נפשית בדקות האחרונות לפני סיום הצום: האימהות והנשים עסוקות בנגיעות האחרונות בבישולים שהשקיעו בהם לפחות מחצית מהיום. לעומתן, זהו זמן מורט עצבים בשביל הגברים, כשהם ממתינים מעל שולחן האוכל העטור במיני מטעמים, כי הם הרי בדרך כלל אפילו לא טורחים לערוך את השולחן, גם אם הם בעצם לא צמים ורק האמא צמה. אבל שוב נזכרתי שבעצם ברחתי לא בשביל לחשוב על קשרי הפטריארכיה המתעצמים בחודש הרמדאן, ובכלל לא לחשוב על שום כפייה דתית נגד "הכופרים", אנחנו שלא צמים.
סוף סוף הגעתי לגבעה המשקיפה מעל הים. העברית והערבית ברקע התחילו להתעמעם, והסצנה היהודית-ערבית, לרגע, נראתה כמו משחק המתנהל בהרמוניה שאין כמותה. בכלל לא שמעתי אף מילה על מה שקורה במדינה בשבועיים האחרונים.
השמש שוקעת, העברית והערבית התחלפו בקולות של תיירים, לאט לאט התחילה להתנגן באוזניי רוסית, איטלקית ואנגלית. ממש רגע של גיחה קצרה לחו"ל, שלקחה בעצם עשר דקות מביתי. רגע מושלם!
אבל העולם שוב התאכזר. מסוק צבאי שבר את רצף האיטלקית שהתנגנה באוזניי. הסתכלתי ותהיתי לאן הוא ממשיך. האם זה מסוג המסוקים שממשיכים לעזה ומטילים פצצות? האם זה הגיוני שככה יסתובבו חופשי ושנזהה אותם בקלי-קלות משמי תל אביב? תמיד זה היה נראה כמו שד, רחוק רחוק, שנמצא רק בחדשות.
אוף! עוד פעם מחשבות כאלה. הפעם החלטתי להקשיב רק לקול הסקסופון של נגן הרחוב, ורציתי להשאיר לו כמה שקלים בתודה על כך שהוסיף לתחושת השהייה בחו"ל. על זה שהזכיר כמה העולם יכול להיות טוב יותר, עולם שאין בו אנשים מפחידים שמסתובבים ברחובות ומחפשים סיפורי גבורה מהמכות שהחטיפו לפועל הפלסטיני, או לנשים עם חיג'אב, או ממשיכים לחפש את הילד הבא להעלות אותו באש בעודו בחיים.
 
דמיין, סייד
חשבתי על עולם שאין בו דיכוי ועליונות של עם אחד מעל השני, עולם שבו גם אנחנו, הפלסטינים, נדע אי פעם לסלוח ולמחול על כל שנות הדיכוי. עולם בו לא מבקשים מאתנו להגיד תודה על פיסת הנייר בתוך המעטפה הכחולה, עולם שלא מנצלים את מצוקת המוחלשים לגיוס בוגדים. עולם שבו דור הצעירים הפלסטיני יהיה גאה בזהותו ובשפתו, דור העסוק בחינוך טוב יותר, השכלה וערכים, עולם שמיטיב עם הדור הזה שבו מסתובבים בראש מורם, מלאי גאווה ו"כראמה" (כבוד), שנגזלה מהדורות הקודמים.
עולם שבו בזמן שהיהודים מטיפים לשאר העולם לערכי אנושיות טובה יותר, הם באמת שומרים מכל משמר שאף עם או לאום לא יעבור את הנורא מכל שסביהם עברו. עולם שבו ידעו לדבר על מחאה חברתית וכלכלית בלי להתנתק מהכיבוש ומההקשר הפוליטי הרחב. עולם שבו הם ירגישו בטוחים ולא נרדפים בשל יהדותם. עולם שבו המשטרה אמונה על בטוחנם האישי של כל האזרחים, ולא מבחינה בין רצח לרצח!
עולם בו האנשים לא מאמינים לממשלות ולא לערוצי הטלוויזיה, ושיודעים לקחת את ההצגות התקשורתיות בפרופורציה. עולם שאין בו אזרח סוג א' וסוג' ב' ומספרים מיוחדים מעל דרכונים (כן אני יודעת שסדרת המספרים שמתחילה בספרה ארבע משמאל עם כוכבית זה ערבייה רווקה מתחת לגיל שלושים הטסה לבד, והיא חשודה). עולם שאין בו דרכונים, עולם שאין בו גבולות או מחסומי כיבוש, שבו אף אחד לא מאחל מוות לאחר. עולם שבו מזדהים עם סבלו של העם האחר, שמצליח לראות בו ולו מעט צלם אנוש. עולם שיש בו מספיק מרחב לכל הדתות, בלי שאף דת תהיה צודקת או נכונה יותר. עולם שבו בוכים את הכאב של העם השכן.
אז בניגוד אליך סייד, החלטתי להילחם ולהמשיך לחלום על עולם אופטימי יותר, עולם שבו מותר לחשוב אחרת. כשזה יתמשש, בבקשה ממך אל תישאר בארה"ב!
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.
* מייסלון דלאשה היא סוציולוגית וחוקרת את הפוליטיקה של השפה והתרגום ביחסים הלא סימטריים בין היהודים והערבים, באוניברסיטת תל אביב. בעבר הנחתה קבוצות מפגש בין בני נוער יהודים לבני נוער פלסטינים, וכתבה בעיתונות הערבית בנושאים פנים-קהילתיים כמו תעסוקת נשים וחיי הצעירים בחברה הערבית